פעם במהלך לימודי התואר הראשון, כשהשתלטנו כמנהגנו על הפופים בספרייה וקיטרנו על מטלות בין מאמר למאמר, אור פניגשטיין (מעורכות כתב העת) אמרה משפט שהפך לנכס צאן ברזל במערך התרבותי של השנתון שלנו: "רק בארכאולוגיה מאמר אקדמי יכול להסתיים במשפט, 'והיה שם גם קיר'". לעיתים אכן נדמה, שהתיאור האובייקטיבי-לכאורה והמתמשך של קירות ונקודות המגע ביניהם עלול להשתלט על מאמרים שלמים, כאילו כל עולמנו מצטמצם לתיאור מדויק וארוך (ולעיתים משעמם) של הדומם. אנו עוסקים בחיפוש בלתי פוסק אחר המוחלט, בניסיון לדייק ככל האפשר, להישאר נאמנים ליחידות מידה מוגדרות ולשיטה המדעית. לעיתים נדמה כי יש משהו בתיאורים ובמדידות הללו  המסיר את הקסם ממה שמשך אותנו למקצוע הזה מלכתחילה. 

​

אנו איננו אספני מידע ויצרני טבלאות ומערכות-נתונים בלבד. כמובן, אנו מחויבים לנתונים עצמם. עם זאת, תוך כדי התבוננות ותיאור אנחנו יוצקים בהם הגיון, ההופך לנרטיב המחבר בין הממצא והידע שלנו, אמונותינו על בני האדם ומחשבותינו על העולם. החיבור בין ה"מדעי" ל"סובייקטיבי" מאתגר. לעיתים, כאשר אנחנו מזהים אותו, הוא גורם לנו לבחון מחדש את מה שתפסנו לפני כן כמובן מאליו. כשאנו חוקרים וכותבים אנחנו נדרשים לבחור בין הידוע והלא ידוע, בין תיאור ופרשנות. לעיתים הוא מותיר אותנו על הגבול הדק שבין ההצמדות לידוע והמדויק עד כדי אובדן משמעות, לבין המופרז והמנותק מהמקור עד שאיננו ניתן להפרכה או לאישוש. 

​

בתובנה זו טמון תסכול רב. בחרנו לעסוק במחקר ארכיאולוגי כי אנו סקרנים ביחס לעבר, נהנים לגעת בשרידיו, מתעניינים בעולם האנושי המסתתר מאחורי ממצאים מאבן, מתכת או עצם. כשאנו מספרים סיפור על העבר, אנו מנסים להבין מהו הסיפור האנושי בזמן ובמקום שאנחנו חוקרים. כיצד התחילו בני אדם ליצור, כיצד התחילו לכתוב, מה (או מי) העניקו להם השראה. אנו שואלים שאלות עמוקות על שינויים ותעוזה, על מגמות ותהליכים אנושיים וחברתיים, על דברים שהם הכל לבד מקירות, חרסים, שורות מספרים והגדרות טיפולוגיות בטבלה. כשאנו מחברים בין הטבלה לפרשנות, אנו כותבים על התפר שבין ידע מוגבל ודמיון, תוך הצמדות למעט הידוע. 

​

את אחד מקורסי המבוא שלי באנתרופולוגיה במהלך התואר הראשון פתח אחד המרצים במשפט, "אל תאמינו למי שאומר לכם, בני אדם מאז ומעולם". כמי שעד אז ראתה במשפט זה אמירה עמוקה המחברת בין זמן ומרחב וחושפת אמת אנושית על-תרבותית, התקשיתי לקבל זאת. חיפשתי דוגמאות הממשיכות את המשפט "בני אדם מאז ומעולם" מבלי ליפול לקלישאות או הכללות מיותרות. עד מהרה נאלצתי להודות שמספר המשפטים העומדים בתנאים אלה מעטים, וכי כולם נושקים לשדה הביולוגיה. למעשה, הדברים המהותיים אותם ניתן להגיד על בני אדם, על תרבותם ועל המצאותיהם, אינם משפטים המתחילים ב"בני אדם תמיד...", אלא מתמקדים בסיפורים, תרבויות והתנהגויות ספציפיות, תלויות מקום וזמן, אופי ומקרה (ומי יודע מה עוד), וחושפים את ייחודם.

​

יכולתנו לספר סיפורים וליצור ידע על העבר היא כוח. סיפורים היסטוריים מעניקים לאנשים השראה כאשר הם רואים בדמויות ותנועות מסוימות מודל ותקווה לחייהם שלהם. סיפורים היסטוריים מעגנים קשר בין אנשים וקבוצות לעולם ולאדמה, למורשת אנושית יפה של יצירה, תעוזה ותקומה. אך יש לכוח הזה פנים מורכבות. מעבר לסיפור הפרטי, הידע ההיסטורי נוגע בחברתי והפוליטי, ומכאן כוחו הרב: הוא כולל את הסיפורים העומדים מאחורי תנועות פוליטיות, התקוממויות, זכויות יתר והגבלות קבוצתיות. הידע ההיסטורי, שאנו מיוצריו, הוא בעל הכוח לעגן סטראוטיפים, לגרום ליחסים בין מינים או חברות שונות בעולם להראות טבעיים, כאילו בני אדם היו כך מאז ומעולם. 

​

לפני מעט למעלה משנתיים התחלנו בתהליך היצירה של "באתרם". אם להודות על האמת, לא היה זה תהליך פשוט. הוא דרש עבודה וחשיבה רבה, התמודדות מול אתגרים ועיכובים לא צפויים. הוא כלל מלחמת חורמה על היחס הנכון בין מטרות כתב העת, ובכלל כך האם חשוב יותר להדגיש את מקומו של שיח ביקורתי או יצירתיות, מתן במה או מצוינות אקדמית. הוא כלל התנסות ותהיה (וטעיה) בשאלה כיצד שופטים יצירה סטודנטיאלית, בפרט נוכח העובדה שאנו בעצמנו סטודנטים, וכיצד מביאים אותה לכלל פרסום. הוא כלל ישיבות ארוכות במרתפי בניין מנדל וחקירה עמוקה בשאלה מדוע אנו אוהבים ארכאולוגיה ומה אנו חושבים על משמעותה בעולם שבחוץ, לצד דיונים סוערים על הקשר שבין אוניברסיטה, ידע, סטודנטים והציבור הרחב. על השיח שישנו ואיננו במסדרונות המחלקה. על הרצון לשתף במחשבות וליצור מסגרת מתאימה לדיון, כבר בשלבים הראשונים ללימודים, גם על שאלות שאיננו יודעים לענות עליהן עדיין. על מתן לגיטימציה לביקורת, למחשבות ורעיונות חדשים. הוא כלל שיחות אין סוף בין עורכים וכותבים, מחשבה משותפת כיצד לשפר את הטקסטים ולדייק אותם, ודיונים ערים בין סטודנטים על הדברים שמעניינים אותם והם חושבים לכתוב עליהם. 

​

אסיים בכמה מילים בנימה אישית. יצירת כתב העת היתה תהליך מאתגר וארוך. בעבודה המשותפת שלנו כעורכים, כולנו שינינו את עמדותינו, נחשפנו למחשבות ורעיונות חדשים, הצבנו מחדש את הגדרת החשוב ושאינו חשוב, ומה ברצוננו להביא למכון לארכאולוגיה של האוניברסיטה העברית, אשר הפך עבורנו במהלך השנים האלו לבית שני.

​

הטקסטים שקיבלנו הדהימו אותי. הם יפים, מלאי יצירתיות ומחשבה. הם נוגעים בצחוק ובהומור בסוגיות תיאורטיות ובתהיות פילוסופיות, ומראים אהבה רבה לעולם הארכאולוגי. הם פותחים חלון לעולם יצירתי המתקיים מתחת לפני השטח במעבדות ובכיתות, מאחורי המבחנים והעבודות. הם נוגעים בכל שאלה, בכל תהיה, בכל סיפור, כבמקרה ייחודי ויוצא דופן, ומדגישים את יופיו.

 

כשפתחנו את כתב העת, אחת מהמטרות העיקריות שלו הייתה להעלות לשיח היום יומי שאלות הקשורות בארכאולוגיה והעולם ה"אמיתי", בכלל כך האופן בו ארכאולוגיה מושפעת ומשפיעה על היום יום. הכתבים והתכנים שקיבלנו לגיליון הראשון מלאי מחשבה יצירתית, חיבור בין ארכאולוגיה, פילוסופיה ואמנות, ומחשבות מעניינות על מתודולוגיה ומחקר. אנחנו מקווים שהחיבורים שלכם ימשיכו להפתיע, לרגש ולגעת בדברים החשובים באמת גם בגיליונות הבאים.

​

ים שמש, עורכת ראשית