ממש מול מעונות הסטודנטים, בקצה הר הצופים, נמצאים שרידים פרהיסטוריים. שרידים? פרהיסטוריים? – אולי תתהו. הרי המונח הזה שמור לחפצים בעלי משמעות, עטופי-הילה שמקומם במוזיאון. איך אפשר שעבר עתיק כזה יתגלה דווקא בין מסילות הכבישים והאספלט החם? 

​

ובכן, שרידים. בין רגלי הפועלים המתהלכים במכנס מאובק. בעוד כמה שנים תהיה פה רכבת; בינתיים – עפר לבן, גיר גרוס וצווארי טרקטורים. הרבה רעש וחוסר נוחות לתושבי האזור, שנאלצים לדלג בין ברזלים מכופפים במסעם אל קו האוטובוס או האוניברסיטה. אתר בנייה.

 

שם, מתחת להמולת הצפירות וכנגד הרוח המקפיאה, המאיימת לחדור את העצם, יוכלו חדי העין להבחין בכמה אבני צור. לא סתם אבנים – כלים. מפוזרים על האדמה לכל אורך הרחוב, כמו עטיפות ממתקים שנשכחו בחורשה אחרי יום הולדת. מגרדים, מרצעים, שקערוריות, מקדחים. עולם שלם של צור שפכה כף הטרקטור אל הבוץ העבש של הגבעה הצרפתית.

​

הסטודנטים הממהרים מדלגים מעל הכלים הללו באדישות, מצמצמים עיניים מול סנוורי השמש. בדלי סיגריות בני כמה דקות מתערבבים עם פריטי הצור. מעטים, אם בכלל, זיהו כאן אירוע יוצא דופן. גם אם לרגע נחו עיניהם על אבן מוזרה, שצבעה וצורתה תפסו את מבטם, הרי האוטובוס והשיעור לא מחכים לאף אחד.

 

ואני, בעוברי שם, נעצרת. מתכופפת לרחרח את הכלים. מלטפת גרעין, מרימה מקדח שבור. האבנים שותקות לעומתי, שומרות על סודיות יוצריהן. הדי הסיתות עוד צלצלו כשהן נזרקו אל הקרקע, לאחר שימוש. דוממות שכבו בשמש אלפי שנים, שזופות-פטינה. הן נשארו אילמות כששיני הטרקטור בלעו אותן, ולא הרימו קול צעקה כשנגררו מתוך העפר והושלכו כאן, באתר הבנייה. עוד אתר פרהיסטורי הושמד.

​

אבל גם נחמה יש בדרישת השלום מהאבנים המוכרות. היכולת לתת להן שם, לזהות אותן. עקורות אמנם ממקום משכנן, בכל זאת צורותיהן חביבות, ובשמש הבוקר הן זוהרות לעברי בחיוך. ויש יופי בשרידי העבר באתר בנייה, חן של תעלות שדידה. אנשים, בונים והורסים כל הזמן. הרי בדלי הסיגריות ובדלי הסיתות חד-הם, שאריות של פעילות בני אדם. רק הנוסטלגיה האנושית מפרידה בין השניים.