זה היה באחד מימי שני של חודש אוקטובר שנת 2005, כשנכנסתי לשיעור השני שלי כסטודנטית לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. השיעור הראשון נערך יום קודם, וכשהתארגנתי לקראתו התרגשתי מעבר למה שאוכל לתאר. התרגשתי מהתעוזה של עצמי להחליף מקצוע מבטיח (עד אז עסקתי בתכנות) לתחום שעניין אותי; התרגשתי לעבור לגור בירושלים; התרגשתי ללמוד במוסד המכובד – האוניברסיטה העברית; והתרגשתי להיות חלק מהמכון לארכיאולוגיה על היסטוריית המחקר שלו, והחוקרים אשר התהלכו במסדרונותיו. קניתי מחברות חדשות, תיק חדש, צחצחתי נעליי ולבשתי בגדי חג לכבוד השיעור הראשון. לקראת השיעור השני, הרגשתי כבר כסטודנטית וותיקה ומנוסה, והכוונתי סטודנטים חדשים ואבודים שעצרו אותי בשבילי הר הצופים וביקשו עזרה למצוא את הבניין בו התקיים השיעור שלהם. כבר היה לי מקום 'קבוע' בשורה הראשונה בכיתת לימוד 302, מול המצגת, בו התיישבתי בביטחון. במערכת השעות היה רשום "מבוא כללי לארכיאולוגיה. מרצה: ד"ר אילן שרון".

​

אילן עלה לבמה והתחיל בכתיבת המילה "ארכיאולוגיה" על הלוח, כשהוא שואל אותנו מה משמעותה. השאלה נשמעה לי טריוויאלית, ובהיותי סטודנטית מפולפלת ויודעת כל, החלטתי לתת לאחרים לענות. את הדיון שאילן פיתח מהשאלה הפשוטה הזו לא יכולתי לצפות, גם לו ניסיתי! התחלנו מאטימולוגיה, עברנו למשמעות וטיפלנו סופית בנקודה למה אין קשר בין ארכיאולוגים ודינוזאורים. קפצנו לקודקס החוקים של מדינת ישראל, המנדט הבריטי והחוק הירדני, ביקרנו את הפילוסופים, חיברנו ביניהם לבין המדענים, דנו בראשית הארכיאולוגיה והאצולה של המאות ה-17 וה-18. ואני פשוט ישבתי והתאהבתי. אני זוכרת איך באמצע השיעור הזה עלתה בי מחשבה מאוד מודעת עד כמה אני ברת מזל שזה מה שאני הולכת לעשות בשנים הקרובות. מאותו רגע לא לקחתי שום שיעור כמובן מעליו. כל שיעור פתח צוהר קטנטן אל עולם ענק, אך המבוא הכללי לארכיאולוגיה התעלה על כולם. לקח חודשים עד שמצאתי את הידיים והרגליים בתואר, והבנתי שהסיבה לכך היא אילן. יעברו לא מעט שנים נוספות עד שאבין מה גרם לי להתחבר עד כדי כך לשיעורים שלו.

​

הראש של אילן, כמו גם הראש שלי, לא עבד בצורה לינארית. ברוב השיעורים האחרים באוניברסיטה, לבטח בשיעורי המבוא של התואר הראשון, נתבקשתי ללמוד אקסיומות: "תקופה X מתאפיינת בשלושה דברים: (א) ...; (ב) ...; (ג) ... .". לא הצלחתי להתמודד עם האקסיומות הללו, שהרי האנשים שחיו באותה התקופה לא קיבלו מזכר ועליו מאפייני התקופה. איך ייתכן שמשהו כל כך סבוך ומופשט כמו החיים האנושיים יכול להצטמצם לשלושה סעיפים כל כך מוגדרים. שום הסבר על עיקר וטפל לא ריצה אותי. סטודנטים רבים מצאו נחמה בהגדרות, ברשימות ובסעיפים, אני מצאתי נחמה באילן. אילן, אשר את המשפטים שהתחיל וגם סיים ניתן לספור על אצבעות יד אחת, לא נרתע ממורכבותו של נושא, גם אם ישבו מולו סטודנטים לתואר ראשון בשבוע הראשון ללימודיהם. כל פסוקית שפתח נדדה אל מחוז אשר התרחק בכל פעם אלפי ואלפי קילומטרים מהמשפט בו התחיל; אך חידדה במוחי את הנקודה אותה ניסה להעביר.

​

לאחר שסיימתי את התואר הראשון, הלכתי למשרדו בחשש-רב ולחיים סמוקות לשאול אם יסכים להנחות אותי בתואר השני. בשלב זה כבר הייתי חלק מצוות חפירות תל דור. אני זוכרת כיצד החשש נהפך למוחשי כשאילן אמר: "אני כמובן אשמח מאוד, אך אולי אחד הקולגות הקלאסיים שלי יתאים יותר לתפקיד?" התגובה שלי, אשר בדיעבד נראית לי קצת מוגזמת, הייתה "לא!" מאוד תקיף. ה-"לא" שלי גרם לאילן לנוע אחורנית בכיסאו, להרים ידיו בהתגוננות מה, ולומר "אוקי! בסדר גמור! כאמור. אשמח!".

​

במהלך השנים הבאות בהן עבדתי עם אילן, ובהן הנחה אותי בכתיבת המחקר, התוודעתי עוד ועוד לצורת המחשבה שלו, אשר הצליחה להדהים אותי בכל פעם מחדש. אם הצלחת לעקוב אחריו בשיעורים, ראית שהוא בעצם שזר רשת עכביש במוחך. רשת אשר חיברה בין נושאים, עובדות ותחומים, אשר מעולם לא חלמת כי יכלו להתקשר האחד עם השני. ואם המשכת לעקוב אחריו גם בשיעורים אחרים, צורת המחשבה שלך עצמך השתנתה. כל נושא החל להיבחן במוחך מכל זווית אפשרית שהצלחת לחשוב עליה, ועם הזמן היית אף מנסה למצוא זוויות אחרות שלא הצלחת לחשוב עליהן מלכתחילה. כלל לא היה חשוב מה היה נושא השיעור או השיחה עימו, כיוון שאילן לא לימד אותך נושא מסוים (גם אם זה מה שהיה כתוב בסילבוס). הוא לימד אותך איך לחשוב, איך להיות חוקר.

​

אני יכולה לומר בנוחות רבה, וללא הגזמה, כי האדם והחוקרת שאני כיום, לטוב ולרע, הם בזכותו. ואין מאושרת ממני מכך. לקח לי זמן רב להבין עד כמה היה אילן גורם משמעותי בחיי, עד כמה הושפעו החלטותיי ממנו, ועתה – עד כמה יחסר לי.