שלום אנסטסיה! ספרי לי קצת על עצמך, ואיך הגעת למכון לארכיאולוגיה?

אני סטודנטית שנה ד' בתקשורת חזותית, מסלול איור, בשנקר. חברתי מאיה אבני, כותבת הטור, לומדת במכון לארכיאולוגיה. היא הזמינה אותי למסיבת שיפוציור. נאמר לי שמציירים על קירות, בהשראה פרהיסטורית, ובשיא ההגשות עליתי על רכבת לירושלים בשביל לצייר על קיר... וזה היה מאוד כיף.

​

תכננת מה לצייר?

לא. רציתי לבוא לפינה שתרגיש לי 'מערתית'; לא תכננתי באילו דימויים אשתמש – רק על הרעיון הכללי של ציורי מערות.

​

כמה מילים על הציור?

לקחתי השראה מדימויים קיימים של ציורי מערות ועיצבתי אותם מחדש על הקיר, שהוא מעין מערה מודרנית, בעזרת חומרים מודרניים: אקריליק וגואש. ההשראה היא בעיקר מהמערות פרהיסטוריות, כדוגמת מערת שובֶה (Chauvet-Pont-d'Arc) בצרפת. זה הרפרנס הראשי. 

השתמשתי באצבעות, אני אוהבת להרגיש את החומר. זו גם מחווה לאבותינו. אני מתעסקת הרבה בחומר באמנות שלי: פעולת הקריעה והכנת הבד (קנבס), בפיגמנטים מהטבע, איך יוצרים צבע, וכל מה שקרוב לאדמה. 

ההתעסקות שלי בפיגמנטים רלוונטית למחקר חומרי, לצד המחקר הויזואלי. מדובר בניסיון לחקות את הטכניקה, שחזור טכנולוגי של יצירת החומר וטכניקת הציור עצמה. זו תחושה אחרת לצייר עם האצבעות מאשר לצייר עם מכחול. אתה חלק מהחומר, ואתה מעביר באופן ישיר את הרעיון שלך לקיר, והמגע באבן או בבד עם היד מייצר תחושה אחרת לחלוטין. יש משמעות שלדעתי מרגישים אותה כשמשתמשים בחומר בצורה כזו. זה מעין שחזור של מצב טראנסי מסוים, למה אדם נמצא בסיטואציה כזאת ומרגיש צורך לתעד את החיה – משהו דחף אותו לעשות את זה, לתפוס אותה בדרך מסוימת.

יצירת הציור עצמה הייתה חוויה טראנסית בשבילי. אם אלך לחוויה האישית שלי – אז כן, זה שוב לוקח למקומות של תחושה, של רגש. כשמציירים על קיר, את מתחייבת לזה, אין לך מחק, את צריכה להיות רגועה ובטוחה. הטראנס בא לידי ביטוי בכך שאת נכנסת לזה וכבר לא חושבת. מניחה את הקו על הקיר, בשחור או באדום, ומייצרת את העקבות שלך. זה ממשיך אותך ואת מה שאיירת. 

​

איך יצא לך להכיר את תרבות ציור המערות?

באיורים שלי אני עוסקת בפרהיסטוריה, מיתולוגיה ואנתרופולוגיה. עם הזמן אני הולכת יותר ויותר אחורה עם ההשראות שלי. מן הסתם רציתי לקבל השראות מהדוגמאות הקדומות ביותר שיכולתי למצוא, להבין מאיפה מגיע הצורך האנושי לצייר. פעם בני אדם עסקו בלשרוד כקבוצה – למה התחילו לצייר? לא מדובר בצורך הישרדותי, אלא בצורך תרבותי-אמנותי. בני אדם זקוקים לתרבות ולאמנות, והצורך הזה מעניין אותי. הצורך יכול לבוא גם ממקום של הערצה, אבל הכול ספקולטיבי. אני לא באמת יודעת למה הם עשו את זה.

בכל פעם שאני ניגשת ליצירת עבודה חדשה, אני מחפשת סיפור שאני מתחברת אליו באופן אישי. מאוד חשובה לי האוצרות של הסיפור, זה חלק קריטי בעבודה שלי. אני מייחסת לחלק המחקרי הרבה משמעות, אמנם באופן חובבני, אבל דואגת לחפש הרבה מקורות מידע, מאמרים וספרים בעיקר, בשביל לדעת במה אני עוסקת ולהבין את התרבות שממנה זה מגיע. משהו בתרבויות הקדומות מאוד קוסם לי. יש קסם טבעי שבא עם 'העולם הישן', תרבויות שנוטות לעולם האפל בפולקלור שלהן. הן מדברות על נושאים יותר כבדים, ואין צנזורה. זה מרגיש יותר אמיתי ואותנטי, בשרי. ככל שצוללים לזה, מגלים צדדים פחות טובים של התרבויות ונוצרת תמונה יותר שלמה. 

התחלתי את המחקר שלי מהתרבויות הסלאביות, רציתי להבין את המנטליות של העולם ממנו באתי. שם נתקלתי בסיפורים של תרבויות אחרות, כמו האינואיטים ותרבויות ארקטיות. רציתי למצוא את המשותף, מה אני יכולה ללמוד מתרבויות שאני לא מכירה, ומה אני מכירה במקום הלא-מוכר. בסופו של דבר, אפשר להזדהות עם הכול. פרהיסטוריה ומסופוטמיה הן נקודות הפתיחה של השאלות שלי: מה הכי קדום שאפשר למצוא? מה גרם לאנשים בפעם הראשונה לרצות לייצר אמנות? מה המוזה שלהם? 

כשאין היסטוריה והכל ספקולטיבי על בסיס דברים אחרים שאנחנו מכירים מעולם האנתרופולוגי, מה שאנחנו רואים והתת-מודע הקולקטיבי-אינטואיטיבי, המחקר התחושתי-אישי, הוא מה שמשמש אותנו. הם בחרו לצייר חיות, אנשים בפעולות מסוימות, סמלים מסוימים – הייתה חשיבות גדולה לטבע בחיים שלהם. זה דבר שמדבר אליי ואני מוצאת לזה חיבור גדול. איך הם הצליחו לתפוס (ויזואלית) את היצור שהם מציירים? זה מטורף!

​

דברי קצת על הדימויים בציורך.

הדימויים הם קצת אישיים. האריה הוא חיה אצילית וגדולה שהייתה גם אז, וקיימת גם היום. אנחנו מכירים אותה כמו שהאנשים אז הכירו אותה. אנחנו מסתכלים כמעט על אותו הדבר, וזה מרגש. רב האיורים שראיתי על קירות המערות הם בעיקר של בהמות: שוורים, סוסים, ביזונים. נדיר יותר למצוא דימויים של אריות, ולכן ריגש אותי להיתקל בחיה הזו. מלווה אותה הילה של אצילות, כוחנות, היא מאוד מרשימה. הדמויות האנושיות מסביב קטנות לצד החיה האצילית והגדולה, ובטח הם גם הרגישו בדיוק כך. התעסקתי בעבר בפטרוגליפים ובדימויים של תרבויות שבטיות, כמו התרבות הסאמית (Sámi) בליפלנד. בפרהיסטוריה הדימויים הם לרוב של חיות ולא של אנשים, וכאשר מופיע אדם הוא עושה בדרך כלל פעולה או מסמל משהו – אישה בהריון, או צייד. הכי זכור לי הוא דימוי של איש עם כלי נשק, או עם כלי נגינה. כלומר, העולם הטקסי או עולם הציד. אולי הם השתמשו בכלי הציד בשימוש טקסי. את הידיים רציתי להכין בטכניקה המקורית, לירוק את הצבע על היד, אבל לא רציתי להכניס אקריליק לפה (צוחקת). זו דרך להשאיר את הזהות שלך, כי לכל אחד היד הייחודית שלו. יש מערה אחת עם הרבה טביעות ידיים בגדלים שונים – זה מרגש לראות כמויות כאלה, ומי יודע באיזה הקשר זה היה. כשאת מטביעה את היד שלך, זה מעביר תחושה של חתימת הזהות שלך כאן.

הקומפוזיציה של הציור יכולה להביע כמה דברים: את ה'המון', 'הרבה', 'Overwhelming'. כמות המונית של דמויות. במקרה שלי זה היה יותר ממקום אקספרסיבי-אינטואיטיבי, הייתי אומרת. בני אדם רוצים לראות דברים יפים – זה מרתק, לדעתי, גם בתור אמנית. למה אנשים עשו את זה, כשהם לא היו חייבים לעשות את זה? היו להם מספיק דברים להתעסק בהם. הרצון לקשט, אני מסכימה איתו. זה דחף אנושי מעניין. 

בתוך המונח 'אמנות' הייתי מכניסה דברים שהם יפים, אבל אין להם צורך להיות יפים. כל דבר שעובר מממד הפרקטיות שלו אל ממד הקישוטיות, נכנס לקטגוריה של אמנות. זה תלוי באיזו מטרה אתה ניגש לזה. גם כשמייצרים משהו שהוא פרקטי ומוסיפים לו קישוטיות, זה מרגיש לי כמו המפלט הזה של האמנים המודרניים. הצורך האנושי הוא ביופי ובלראות יופי. הצורך ההישרדותי הוא ליצור דברים פרקטיים. אפשר ללמוד משניהם דברים על העולם הקדום, בהקשר הארכיאולוגי.

​

איך את מסכמת את החוויה של ה'שיפוציור'?

היה מאוד כיף לבוא למקום שיש בו הרבה קירות עירומים ולקשט. כולנו יחד היינו במעין שליחות משותפת לייפות את המקום, גם אם הוא הולך להיהרס. באים להרוס את המקום, ואנחנו משקיעים בציורים שאנחנו יודעים שהולכים להשמדה, פשוט כי זו חוויה ממלאת. בשביל החוויה הזאת אנחנו עושים את זה. זה הרבה יותר משוחרר (לצייר משהו זמני) – אתה לא מתאהב בקו, אלא בחוויה ובלהזיז את היד, לא בטעויות פה ושם. זו חוויה שונה.

​

תודה על הריאיון ושבאת והשתתפת, שהיית חלק מזה.

תודה שהזמנת אותי!