קורס המבוא הכללי לארכיאולוגיה, כמו שנהנו לאיים תלמידי שנה ב' למודי הקרבות, היה הטירונות של החוג. עליו הוטל עול הלם התרבות האקדמי שמונחת על ראשי סטודנטים אומללים, והוא שנאלץ ללמד אותם את הז'רגון המקצועי הארכיאולוגי. כולל, כפי שאילן שרון נהג לעשות בשיעור הראשון של הסמסטר מדי שנה בשנה, לבאר את משמעות המילה "ז'רגון".

​

צריך להודות, השיעורים של אילן כבר מזמן הפכו לשם דבר בקרב בוגרי המכון לארכיאולוגיה. בכל חפירה בארץ תמצאו ארכיאולוג טרוט עיניים ותשוש, שפעם היה סטודנט טרוט עיניים ותשוש בשיעור של אילן, לומד את משמעותה של סטרטיגרפיה ולא מדמיין עדיין השכמות לפנות בוקר. המדד הטוב ביותר לאיכותו של מרצה הוא תמיד ההשפעה שהייתה לו על תלמידיו. כבר בשנה א', אני זוכרת כמה קסמה בעיניי החוויה המשותפת הזו בעולם הארכיאולוגי; השפה המשותפת שנוצרת בין כל סטודנט וארכיאולוג, שפעם דמע בספרייה עם שקפים וטושים צבעוניים. הוותיקים הנחלצים לעזרת סטודנטית חדשה שדומעת בתורהּ.

​

במשך שנים, אילן היה זה שמציג לסטודנטים כמה מהשלבים הבסיסיים ביותר בעבודה הארכיאולוגית, והוא תמיד ידע להכניס הומור לתוכם. החלק המשעשע ביותר, כנראה, היה כשהוא הסביר, במידה לא קטנה של גלגול עיניים, על קריאת חרסים ועל נטייתם של ארכיאולוגים לראות בעיני רוחם כלים שלמים ומפורטים משבר קטנטן. הוא הסתייג אפילו מהשם "קריאת חרסים", והכריז בפני כולנו: "לא יודע מה איתכם, אבל איתי אף חרס עוד לא דיבר". צחקנו.

 

כמה חודשים אחרי זה נתקלתי בשיר שהכרתי כבר, "איש איש ושמו" של נתן יונתן, ושם הופיעה השורה "אז חרסינו ידברו". מיד הראש שלי קפץ לאילן, הציב את כל השיר בפרספקטיבה חדשה והפך אותו לשיר הארכיאולוגי האהוב עליי. פתאום זיהיתי את החפירה שבמילים, העבר השכוח. השיר הזה הפך עבורי למייצג של הארכיאולוגיה כולה במהותה, העבר החומרי הנשכח השולח אצבעות לעתיד. הבטחתי לעצמי שאם אי-פעם יהיה לי משרד בעבודה, אמסגר את השיר הזה ואתלה על הקיר.

 

הראיתי את השיר הזה לעוד חברים מהחוג. לכולם, בלי תיאום, האסוציאציה הראשונה מהשורה הזאת הייתה – אילן. המשפט הקטן הזה שנטבע בנו בתחילת שנה א' נשאר איתנו הלאה עוד שנים ארוכות. הוא מזכיר לנו את הזהירות שצריך לנקוט במחקר. נועץ סיכה חדה ומדויקת בחשיבות העצמית שכל חוקר מנפח לעצמו. תזכורת בריאה לשמור על הומור, פרופורציה ואיזון.

​

להט העבודה וההתרגשות ממנה הם הקסם הגדול ביותר בארכיאולוגיה. בכולנו קיים משורר קטן, מפטפט עם חרסים להנאתו. אבל דווקא בגלל זה, אולי טוב שיהיה בנו גם קול קטן של ארכיאולוג חוקר, שיישמע באופן חשוד כמו אילן...